Showing results by author "David Grossman" in All Categories

אורה, שבנה החייל יוצא למבצע צבאי גדול, בורחת מביתה כדי לא להתענות בציפייה לבשורה הרעה, שאין לה ספק כי תגיע; כסרבנית-בשורה אולי בכלל תוכל למנוע אותה ולהציל את בנה.

בקובץ של מאמרים שפורסמו בעיתונות בישראל ובעולם מספר דויד גרוסמן את סיפורן של עשר השנים הסוערות, מאז לחיצת היד של רבין וערפאת על מדשאת הבית הלבן בספטמבר 1993, ועד ימי המלחמה שאין לה שם, בשלהי שנת 2003. הקריאה ברצף המאמרים הופכת אותם לסיפור עלילה אחד, מטלטל ורב-תהפוכות, המשרטט בקווים עזים את הדרמה של החיים בישראל בעשור האחרון. בשפה אישית וגלוית-לב, מתעד גרוסמן את רגעי השיא והשפל של הדרמה הזו.

גבר רואה אשה לא-מוכרת לו, מחבקת את עצמה בתוך קבוצת אנשים, מבדילה את עצמה מהם; היא נוגעת ללבו; הוא כותב לה מכתב ומציע לה קשר עמוק, חופשי, עירום מכל קליפות היומיום, לצד המשך חייהם כל-אחד עם בן זוגו וילדו. פנייתו, הנואשת-כמעט, נוקבת אותה באופן שאינו מוכר לה; היא נענית לו, אבל מקווה שתצליח להפוך אותו ממלים כתובות לבשר-ודם של מציאות חיה. הספר מביא את התכתבותם, אך רק מצד אחד – מצדו של הגבר, יאיר.

ספר הדקדוק הפנימי', שראה אור לראשונה ב-1991, הוא מפסגות יצירתו של דויד גרוסמן ומן הרומאנים הגדולים של הספרות העברית בת-ימינו. על רקע שכונת בית-הכרם בשנות השישים עוקב הספר אחר עולמו הפנימי של אהרון במשך ארבע שנים של התבגרות מעוכבת, מגיל אחת-עשרה וחצי ועד אחרי גיל חמש-עשרה. מילד מוצלח שזוכה תמיד לשבחים על המצאותיו מלאות הדמיון הופך אהרון למישהו שהחיים פסחו עליו, ובמקום להשתתף עם בני גילו בכניסה המרגשת אל עולם המבוגרים הוא מתבונן בה מבחוץ, בזעזוע.

לרחלי יש חברה. קוראים לה הדס.

אבל גם שם היא משיגה את עושי מעשי העוול והאכזריות, ושם בחגווי הסלע, היא קוטלת אותם אחד לאחד. אחרי יום שכזה, מספר אבו חרב, תהיה הארץ מכוסה גוויות, הסלעים יהיו מלובנים מרוב החום, וההרים יתפוררו לאבקה שתרבץ על הארץ ככותנה צהובה.

אמר שיחכה בתשע מתחת לעץ החרוב. אולי טעיתי בשעה. אולי טעיתי בחרוב. בהוראות שקיבלתי בטלפון נאמר שביער יש דרך אל הכפר. וכבר כמעט שעה אני סובב ותועה כאן, ואי-שם בלב היער יש כפר שאיננו, ובכפר אנשים שאני הולך לבקרם משום שהם אינם. ואל הכפר הנעלם מוליכות דרכים הרבה, והפז'ו שלי, שכבר איננו עול-דרכים, מיטלטל ונזרק מבור למהמורה, מכף לקלע...

הופעת סטֶנדאַפּ במרתף בנתניה הולכת ומשתבשת, מתפוררת לעיני הקהל. בין אם הערב נשמט מידיו של הסטֶנדאַפִּיסט, ובין אם תוכנן מראש להיות כזה – הקהל שבא לבלות ולצחוק נדהם לקבל הופעה מסוג אחר לגמרי. האנשים היו קמים ועוזבים, או מורידים את אמן־הסטנדאפ הוותיק מן הבמה בשריקות בוז, אלמלא נמשכו כבחבלי קסם להציץ לגיהינום של אחר.

זוכה פרס ספיר לספרות לשנת 2001. 'מישהו לרוץ אתו' הוא סיפור מתח, וחיפוש, ואהבה. אסף, נער ביישן וגמלוני בן שש-עשרה, נעקר משגרת-יומו כשהוא נשלח למשימה חסרת-סיכוי: לאתר את הבעלים של כלב גדול ופרוע שנמצא משוטט ברחובות ירושלים – והוא זה שיריץ כבסחרחורת את העלילה של אסף בספר. כך מגיע אסף לאנשים ולמקומות שבאמצעותם נגלה לו, כמו בפאזל, סיפור מופלא השואב אותו לתוכו – סיפורה של תמר, נערה בודדה וסוערת, שנלכדה בסבך של עולם אפל ומסוכן, ונאבקת בו באומץ. לתמר תוכנית-הצלה נועזת, כמעט מטורפת, ולאסף הנדהם והמוקסם אין ברירה אלא להילכד איתה בסיפור שלה, לרוץ איתה עוד לפני שהוא פוגש אותה ממש.

כשאבא סידר את המגרות התגלה כובע שחור וגדול. האם זה כובע קסמים? האם הכובע מסוכן?

סיפור מעורר מחשבה לכל הגילאים על גזענות, על פחד מן הזר וכמה חשוב להכיר באמת את מי שהכי מפחיד אותנו – אולי נגלה שהוא בעצמו מפחד מאתנו ושבעצם אין לנו שום סיבה לחשוש... הגר אפק-לוי, כוכב העיר

אף אחד לא יודע, אבל איתמר יכול ללכת על קירות. ולא רק ללכת על קירות, אלא גם להכנס לתמונות ולחוות חוויות מרתקות.

בערב, אחרי האמבטיה, אבא של רותי יוצא מחדר האמבטיה, והוא מחזיק בידיו מגבת כחולה ענקית, והמגבת מתפתלת ומתנועעת ואבא אומר לעצמו בקול רם: "עוד פעם החברים שלי מיפן שלחו לי ג'ירפה! כל יום הם שולחים לי ג'ירפה חדשה.

באחד השבילים של הספארי מתפנצ'ר הרכב של אבא של גידי. האב ובנו נתקעים במרחב הפרוץ הזה, וגידי – חרף דרישתו של אביו – מתרחק מהמקום, כאשר קופיף מופיע ומושך אותו יחד איתו אל צמרת עץ. האב המבוהל עולה גם הוא אל העץ וכדי למנוע מבנו לזוז וליפול ומתחיל לספר לו סיפור: מעשייה שובת לב על חברות קדומה ומדומיינת בין

לאמא של איתמר יש בטן שמנה. אמא של איתמר בהריון. מה יש לה בבטן? איזה מין אח יצא ממנה? שפן, כדור, שוקולד?

גם איתמר רוצה לקבל מכתבים כמו אמא ואבא. אבא אומר לו שאם הוא יכתוב לאמא ולו מכתב, הם מיד יענו לו, אבל איתמר עוד לא יודע לכתוב... בעיה. אבל אז, היה לו רעיון יפה ונפלא..

סיפורו של דויד גרוסמן נוגע בסוגיית החרדות והפחדים הגלומים בכל ילדה וילד, בייחוד באשר לדמויות המרכזיות בחייהם. בספר, מטפל גרוסמן בעדינות וברגישות בעולם הפחדים ומציע אפשרויות לחשיבה אחרת, והבנה כי העולם גדול ומפחיד, אך לצדו יש מי שדואג לנו.

ערב ירד על הספרי. שני ארנבים, ישבו גב ל גב על השא, לעסו גבעולי עשב, ופטפטו. ״אני מכרח לשבור שיא,״ אמר פוז, הארנב הקטן. ״בשביל מה לך?״ שאל עמיקוד, אחיו הבכור. ״בשביל להיות הכי טוב במשהו״ ענה פוז. ״ לא תצליח,״ אמר עמיקוד, ״ראשית כל, כי אני תמיד אהיה יותר טוב ממך, ושנית, כי כבר שברו את כלם.״ ״את כל

בירושלים של סוף שנות החמישים נחלץ מומיק בן התשע, בנם היחיד של זוג ניצולי שואה, לשחרר את הוריו מסיוטיהם. באומץ של מי שאין לו ברירה הוא נאבק לשחרר את ארץ שם מתוך שתיקותיהם, מרסיסי הזיכרונות שלהם, מסיפורי ילדים שהוא מכיר, ומן המיתוסים הישראליים של השנים ההן. הוא נלחם למען הוריו, ועיקר מאבקו הוא בחיה הנאצית, זו שטרפה את חייהם, זו שיכולה לצאת מכל חיה "אם רק יתנו לה את הטיפול המתאים ואת האוכל המתאים"

David Grossman, da sempre convinto sostenitore di una coesistenza tra Israele e Palestina, non si è mai sottratto dal commentare e analizzare la complessa relazione tra i due popoli. Questo libro raccoglie alcuni degli interventi più urgenti e militanti, in cui Grossman analizza la parabola politica di Israele, guardando con occhio critico alle azioni del governo e della classe dirigente del suo Paese: un Paese che gli appare oggi più vulnerabile che mai, per colpa delle correnti estremiste e della decadenza di quei valori democratici che lo rendevano uno stato davvero ebraico.