יש משהו מרתק באנשים שלא מוכנים לקבל את הגבולות של התקופה שלהם.

בתחילת המאה ה־16 העולם עדיין לא היה ברור. המפות היו חלקיות, האוקיינוסים מלאי סימני שאלה, והמרחקים עצומים ומאיימים.

ובתוך המציאות הזאת קם אדם אחד, פרדיננד מגלן, והחליט שיש דרך אחרת.

לא להקיף את העולם בשביל תהילה.

לא לשבור שיא.

אלא למצוא מעבר.

הפורטוגלים שלטו בדרך המזרחית אל איי התבלינים סביב אפריקה. מגלן, שעבר לשרת את הכתר הספרדי, האמין שאפשר להגיע לשם דווקא מערבה. למצוא מעבר נסתר בדרום אמריקה, ולפתוח שער אל אוקיינוס שלא הופיע באמת על המפות.

זו הייתה מחשבה כמעט חצופה. בלי ודאות, בלי הוכחות, רק אמונה עיקשת שהעולם גדול יותר ממה שחושבים.

אבל יש רגעים בהיסטוריה שבהם אדם אחד מחליט ללכת עד הקצה. לא עוד מסע, לא עוד גילוי, אלא הימור מוחלט על הבלתי נודע.

סטפן צוויג, בספרו על מגלן, לא מספר רק על מסע ימי. הוא מספר על אובססיה, על עקשנות, על אדם שמסרב לעצור גם כשהצוות מתמרד, כשהרעב מכרסם וכשהאופק נבלע בערפל.

מגלן עצמו לא חזר הביתה. אבל המסע שלו שינה את תפיסת העולם לנצח.

בפרק הזה של “לטייל בקלילות” נצא בעקבות החיפוש הזה. לא אחרי תהילה, אלא אחרי דרך.

וכדי לצאת למסע הזה אני מארח היום את גילי חסקין, מטייל, מדריך אגדי או מיתולוגי אם תרצו וגם חוקר תרבויות שמקדיש שנים לחקר מסעות גדולים בהיסטוריה. יחד איתו ננסה להבין מי היה פרדיננד מגלן, מה באמת קרה במסע המטורף הזה, ואיך חיפוש אחד אחרי מעבר נסתר הפך למסע ששינה את העולם.

האתר של גילי חסקין - בקישור כאן

יש משהו בקירבה לעשורים עגולים של גיל שמוציא מאיתנו אתגרים לא צפויים. אריאל ליברמן, לא פריק של טרקים, בעל היסטוריה ממוצעת ביותר בתחום הטיילות - מצא את עצמו בלב המלחמה, מפלס את דרכו לעבר אתגר גיל 60.

בלי יומרות, בלי הכנות עצומות, בלי ציוד מאד מושקע הוא תיכנן כמו מתוך חלום את הדרך שלו אל שביל האפלאצ׳ים - השביל המועדף פחות משלושת השבילים הארוכים באמריקה.

אריאל לא התייחס לזה כטיול אלא קודם כל כאתגר אמיתי. כשהוא הגיע פתאום לנקודת היציאה - הוא אפילו לא היה בטוח שזה באמת קרה לו. מה פתאום עכשיו מסע של 5 חודשים?

במשך תקופת המסע הוא היה מפרסם תמונה פה, תמונה שם וממעט מאד במילים. תמיד הראש המחייך שלו עם עוד נקודת ציון במספרים. בלי הרבה מילים. כך הכרתי אותו. כשהוא חזר מהשביל המילים הכתובות החלו לצאת ממנו וכך גיליתי שיש לו סיפור לספר. בשיחה בינינו למדתי ששביל האפלאצ׳ים מוקף בקהילה אדירה שמהווה את לב השביל. התמיכה של מטיילים אחד בשני ושל הסביבה המקומית במטיילי השביל - היא אדירה וייחודית כל כך לארצות הברית. מה גילה אריאל על עצמו ועל הדרך שלו בהליכה של חודשים ארוכים?

152 ימים של מסע והם מתועדים יום אחרי יום בערוץ היו טיוב של אריאל

מוזמנים להציץ גם שם

https://www.youtube.com/@flounderoutofwater

פרק 70 של לטייל בקלילות, גם אנחנו סוגרים עשור של פרקים על סיפורי מסעות - הנה הפרק החדש יוצא לדרך

תמיד נחמד להציג את המסעות מהצד הכיפי או ההרפתקני שלהם. זה מייצר סיפור טוב. אבל הסיבה שרובנו יוצא למסעות היא גם הסיבה שאפשר להפוך את העולם הזה לכלי טיפולי מצוין. השימוש במסעות כדי לייצר סביבה ייחודית המעניקה לצעירים כלים לחיים דרך האתגרים אותם הם חווים, הולכת והופכת נפוצה יותר.

הסיבה שכל כך הרבה אנשים נמשכים וגם חוזרים לחווית המסעות היא תהליך שהנפש שלהם עוברת. אנחנו מנתקים את עצמנו מיומיום, משגרה ויוצאים למרחבים של טבע, משהו ב"תבשיל" הזה פועל עלינו ומוציא אל פני השטח המון תחושות, רובן טובות. זה סוג של סם אם תירצו, לאוו דווקא בקטע ההתמכרותי, אלא ברמת ה-High שהוא מכניס אותנו. כבר עשרות שנים שהסם הזה, או אולי התרופה, משמש בדרכים שונות למטרות טיפוליות - הגישה הזאת, Adventure therapy, היא כלי אדיר שעושה טוב לבניית חוסן ומסוגלות וגם להקניית כלים לחיים לנוער בסיכון.רועי מנדל גילה שהרצון לשלב מסעות בחייו, הוא הרבה יותר מ"סתם" לצאת לעוד טרק. הוא בחר לעזוב את עולם הטק המנצנץ ומשרה נחשקת באמדוקס ולדלג אל השטח, שם כיוון את עצמו להובלת מסגרות שונות ובניית מומחיות בתחום הטיפול בשטח. המסע הוביל אותו לפינות חדשות שאיפשרו לו כנראה להגשים סוג של יעוד. בדרך הוא עושה טוב להרבה צעירים וגם לעצמו.