דנה ברגר חוזרת אל תהליך יצירת האלבום האחרון שלה, זה שנכתב בימי הקורונה והוקלט בימים שאחרי אסון השבעה באוקטובר.

נזכרת מה קרה שם בימי הקורונה, על החיפוש שלה את עצמה ברגע שהרגישה שהזהות שלה נלקחת ממנה, על סדנאות הנשימה ששם מצאה עוגן וגם מסבירה למה בהתחלה פיצלה את הזמרת שבה מאותן סדנאות כשאנשים הבחינו בה ועם הזמן "איחדה" בין שתי הישויות.

על הרצון שלה לטפל באנשים שהיה שם כבר מגיל 19, ומה היא עונה לאותם אנשים שאומרים לה "מה נהיית פתאום רוחניקית"

משתפת בגעגועים העזים לאימה אביבה היקרה שחלתה בסרטן והלכה לעולמה אחרי תקופה קצרה, הקשר החזק שהיה בין שתיהן אחרי שההורים התגרשו בגיל 5. נזכרת באשת החינוך שהיא הייתה וגידלה דורות על גבי דורות ואיך עד היום היא פוגשת תלמידים שגדלו אצלה, שמספרים לה שהיא הצילה אותם. משתפת במעבר שלה לעולם האומנות כציירת ופסלת ונרגשת לקראת הספר והתערוכה "בחגווי הסלע" שהיא משיקה בימים אלו מעבודות האומנות שלה.

איך הגירושים של הוריה בגיל הצעיר שלה עיצבו את מערכות היחסים שלה עם הגברים שהגיעו בהמשך, ואיזו מחשבה עברה לה בראש כשפגשה את עדי בגיל 30, איתו הקימה משפחה והביאו שני ילדים.

על המסע להודו אליו יצאה אחרי המוות של אימה שהיה סוג של "טיול אחרי הצבא" שלא היה לה מעולם, ואיך מצאה את עצמה מופיעה שם בבית קפה בדארמסלה.

ועל כמה אסון השבעה באוקטובר שהתחבר לאבל הפרטי שלה הוציא אותה למסע עם הגיטרה בכל מקום אפשרי, ממשפחות מפונים, ניצולי נובה ובסיסי חיילים ואיך הרגישה ששם היא עברה מסע ריפוי מקביל לאבל הפרטי שלה מאימה.

וגם מה מצאו הדיירים ששכרו את הבית של אימה אחרי כניסתם לבית מהילדות שלה ולמה זה כל כך ריגש אותה עד דמעות.

אור עמרמי ברוקמן חוזר לתסריט חייו, לאמא שנטשה באוקריאנה קצת אחרי שנולד והאבות הישראלים שאימצו אותו לחיקם באהבה גדולה. נזכר בימים בילדותו שבהם הסתיר מהחברים ששיחקו איתו כדורגל את העובדה שיש לו בבית שני אבות.

להחלטה להשתתף ב"כוכב הבא" ולימים שהגיעו אחרי התוכנית שבהם הרגיש שהלב מתמלא מאהבת הקהל ברחוב, אבל לצד זה גם החששות שיתמכר לזה עם התובנה שיש שם חור בלב מאז הנטישה בילדות שלרגעים מתמלא ולרגעים מחסיר. לחרדות הלא פשוטות שמתמודד איתן בכל השנים ולטיפול הפסיכולוגי שעוזר ומעניק כלים.

לתקופת שירותו הצבאי ולשינוי הגדול שחל אצלו שם עם הזמן, ולמה המוזיקה היא כלי ריפוי כל כך גדול עבורו ועבור התהליכים הרבים שעובר עם השנים.

על המעבר מתל אביב לגבעת עדה אחרי שנים שחלמה על מעבר מתל אביב לאזורים של טבע ואדמה, על השנים בהן גדלה וגידלה את ילדיה במרכז תל אביב ולמה זה לא היה פשוט עבורה. על הימים שאחרי ה7.10 בהם התנדבה במטה משפחות החטופים תקופה בת חודש וחצי ועל כמה זה השפיע עליה ועל הנפש שלה ועל המעבר משם להתנדב בחקלאות. על הצפיה בערוצי החדשות השונים כצופה מהבית ועל המחשבות שעולות לה בראש ובלב על מה שקורה שם על המסך ועל עבודת הקולגות שלה מפעם ואיך יכול להיות שדווקא עכשיו כשהיא לא שם עולים רגעים מטרגרים מפעם.

חוזרת לבית ילדותה, לאמא סימון ואבא ארנולד זכרם לברכה ולשבר הכלכלי שאביה חווה בעקבות התגייסותו למלחמת יום הכיפורים ואיך השבר ההוא שהתבוננה בו כילדה עיצב אותה עד היום.

מספרת על המסע שלה לניו זילנד לשלושה חודשים ואיך כל הרעיון למסע הזה התחיל בעקבות רונה רמון ז"ל ועל התקף החרדה שחוותה שם כשבארץ התרחשה המתקפה האיראנית ולמה מבחינתה היא לא טיילה שם באמת לבדה.

חוזרת לימים שבהם הגישה את המהדורה בכבלים ולניסיונות שהיו מסביב להפוך אותה למשהו שהיא לא, ומשתפת למה עד היום גם כשהיא כבר שנים לא עוסקת בהגשת חדשות היא מתקשה לרקוד בסביבת אנשים שהיא לא מכירה וגם פותחת את פצע הפוליטיקה וקובעת למה השנתיים האלו שכיהנה כחברת כנסת היו הקשות בחייה.