אחרי שלושה עשורים שבהם המסעדה שלהן הפכה למוסד תרבותי, הן מדברות על החיים מאחורי המטבח, על השותפות שנולדה כמעט במקרה, ועל מה צריך כדי להחזיק קשר יצירתי, עסקי ורגשי לאורך זמן.

השיחה הולכת למקום הכי חשוף בקשר ביניהן: טיפול זוגי שנעשה לא בין בני זוג אלא בין שתי נשים שבנו יחד יצירה. הן מספרות על רגעי העייפות, על ההחלטה לסגור לסגור, על השותפות שמחזיקה קושי והומור וגם הרבה רגעים של שתיקה. ועל ההבנה שהמסעדה הייתה ישות בפני עצמה, שדרשה טיפול כמו כל קשר ארוך ומורכב.

אורנה ואלה גם נוגעת גם בתפיסה הקולינרית שהפכה אותן לשם דבר. הן מדברות על האינטואיציה שבישול, על טעויות שהובילו למנות קלאסיות ואיך זה אנשים לא מצליחים לשחזר בבית מתכון שנראה כל כך פשוט על הנייר? על עשרות גברים ונשים שבחרו לצאת מהארון דווקא אצלן, וההבנה שהמסעדה הייתה הרבה יותר מצלחות, מתפריטים ומעיצוב. היא הייתה מרחב שמאפשר לאנשים להיות מי שהם.

בהמשך הן מדברות על הסרט התיעודי של הבמאי תומר היימן שעקף כל צפייה, על ההלם שחשו כשראו את עצמן על המסך מדי קרוב, ועל האנשים שיצאו מהסרט ובכו בלי שאי פעם אכלו אצלן. בסוף הן מדברות על החיים שאחרי הסגירה. על קדרות, על תהליכי היצירה שפתאום מתגלגלים לגוף ולחומר, על בישול ביתי שלא חייב להרשים אף אחד, ועל הכוח שבפרידה. לא סגירה טראגית, אלא שינוי צורה של משהו שלא נעלם אלא פשוט חי עכשיו אחרת.

Hosted on Acast. See acast.com/privacy for more information.