פרק שמיני: עידן הקונספציות

שבעת הפרקים של העונה עד כה הביאו אותנו לרגע הזה: הבנו שחמאס היא תנועה ג׳יהאדיסטית, ושהיא לעולם לא תכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל. כשמוספים לזה את הרטוריקה המשיחית של סינוואר בשנים האחרונות - פתאום 7 באוקטובר נראה כמעט בלתי נמנע. אז איך בכל זאת לא ראינו את זה מגיע?

בפרק האחרון ננסה להבין איך ממשלות ישראל שקעו עמוק כל כך לתוך קונספציות מסוכנות, מה היה חלקה של תפיסת ״ניהול הסכסוך״ בשבת השחורה, ובעיקר - מה היינו יכולים, ועדיין מסוגלים - לעשות אחרת.

האזנה נעימה.

ב-1988 קם ארגון חמאס. ב-2023 הוא המיט על ישראל את המכה הקשה ביותר שחוותה אי פעם, ועל העם היהודי את הטבח הנורא ביותר מאז השואה. המתקפה היתה מופע של אכזריות בלתי נתפסת, אך גם תוצאה של התעצמות צבאית והונאה אסטרטגית מתוחכמת. איך קם חמאס תחת הכיבוש הישראלי, ומה עשתה ישראל לאורך השנים כדי להחלישו או לחזקו? איך עזה הפכה לחמאסטן? מה בעצם ביקש חמאס להשיג במשך השנים? ומה היה משקלו ההיסטורי של יחיא סינוואר בהחלטה לצאת למתקפה ששינתה את פני האזור?

אנחנו חוזרים ל-2005 אל לב הוויכוחים בתוך המאבק הכתום: מהשרשרת האנושית, דרך הניסיון להתנחל בליבותיהם של חברי הליכוד, הקמפיין למשאל עם, כפר מימון והעתירות של המתנחלים לבג״ץ. נחקור את המתח בין הזרמים בתוך המאבק, בין מי שתמכו בגישה ממלכתית ומי שקראו לשרוף את המדינה ולא נבהלו משימוש באלימות ושפיכת חומצה על חיילי צה״ל. נראה איך ההפסד של המאבק הכתום ב-2005 הפך למנוף לבניית כוח פוליטי. איך המאבק בהתנתקות חישל והוביל את הציונות הדתית, בתוך שני עשורים, מהשוליים של החברה הישראלית להגמוניה בכנסת, בצבא, במשפט ובתקשורת.